הזמן לא מגיע אליך אם אינך באה בשעריו

כאילו המלך לא ראה אותך. רצית המון דברים וגם עמדת בפתח, אבל לא דחקת ונכנסת. הוא ראה אותך אבל את לא ראית אותו. הרבנית ימימה מזרחי

הרבנית ימימה מזרחי , ו' באלול תשע"ז

יש תגובתיות בבריאה
יש תגובתיות בבריאה
צילום: שאטרסטוק

הנה היא באה, שנה חדשה. האם נכון לומר ששנה חדשה באה? לא. הזמן לא מגיע אלייך אם את אינך באה בשעריו, אומר הרב דסלר.

רק אם תעשי "כי תבואי" בשעריה של השנה החדשה, תגיעי לארץ חדשה, לשנה חדשה. אחרת היא לא תבוא. הכול יישאר בדיוק כשם שהיה, חס וחלילה. לא תראי שום פתח חדש, חס וחלילה. לא תראי שום שינוי לטובה, חס וחלילה. את יכולה לעמוד ליד כל העושר הזה, שפע ענקי, בלי לגעת בו בכלל. בלי לבוא בשעריו. בקשי לבוא.

כתוב: "דרשו ה' בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב. משונה! למה לדרוש (לבקש ולחפש) את ה' אם הוא נמצא? הגיוני הרבה יותר היה לומר "דרשו ה' כשהוא לא נמצא"! ולמה קראוהו בהיותו קרוב – הרי הוא כאן אז למה לקרוא לו? כי אחרת לא תראי אותו. ה', קראתי לך בכל הלב ויודע מה קרה? בצאתי לקראתך, לקראתי מצאתיך! אתה בעצם היית פה. אתה כבר יוצא לקראתי.

בתפילתה, חנה משתמשת בביטוי "אם ראֹה תראה בעני אמתך". כך היא אומרת לקב"ה. מה פירוש "אם" – הרי ה' רואה הכול? והמדרש המדהים מבאר: משל למה הדבר דומה? למלך שעשה סעודה. בא עני אחד ועמד על הפתח. אמר להם (למשתתפי הסעודה): "תנו לי פרוסה אחת". ולא השגיחו עליו. דחק ונכנס אצל המלך. אמר לו: "אדוני המלך, מכל סעודה שעשית, קשה בעיניך ליתן לי פרוסה אחת?"

המדרש אומר שכאילו-כאילו המלך לא ראה אותך, כי אמנם רצית המון דברים וגם עמדת בפתח, אבל לא דחקת ונכנסת. הוא רואה אותך אבל את לא ראית אותו כי לא נדחקת לבוא בשעריו.

תשע"ח באה עם כאלה ברכות. אבל אם אינך קוראת לה, אם אינך נכנסת בשעריה, את לא תרגישי כלום. אל תחכי לפיוט של תפילת נעילה ביום כיפור: היום יפנה, השמש יבוא ויפנה, נבואה שעריך. אל תחכי להיכנס לשערי השנה החדשה רק בנעילה. עכשיו, עכשיו! תיכנסי. תחטפי.

לא רואה בעיניים

מהי כניסה לשנה החדשה? בפרשת "כי תבוא", או, כמו שאני קוראת לה, "כי תבואי", אנחנו באות לארץ ישראל ובכניסה, בפתח, יש טקס כל כך מרגש: שישה שבטים על הר גריזים ושישה על הר עיבל, ומשה רבנו אומר: "ארור מקלה אביו ואמו". ואמר כל העם "אמן"... "ארור משגה עיוור בדרך" - ואמר כל העם "אמן"... "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם" - ואמר כל העם "אמן".

זו הפעם ראשונה שהמילה "אמן" מוזכרת בתנ"ך, והיא חוזרת כאן כל כך הרבה פעמים, כי לפתחה של ארץ חדשה צריך אמונה. במדבר ראו אלוקים: ראו מַן, ראו שְׂלָו, ראו ענני כבוד. ואילו בארץ ישראל לא תראי אלוקים בעיניים. האם את מאמינה גם בלי שאת רואה?

מאמינה – במה? במה צריך להאמין לפני ארץ חדשה, שנה חדשה, כיתה חדשה? בדבר שהכי קשה לך להאמין בו: ארור מקלה אביו ואמו – אמן. ארור משגה עיוור בדרך – אמן. ברוך האיש אשר יקים את כל דברי התורה הזאת – אמן. את יודעת במה הכי קשה להאמין בעולם? שכאשר שאני עושה טוב אני מביאה עליי ברכה, וכשאני עושה רע אני מביאה על עצמי חלילה קללה.

"לא, ימימה. לא מאמינה. כל היום רואים בעיניים אנשים טובים ורע להם. ולעומת זאת רואים רשעים איומים ויש להם ה‑כול. איך את מבקשת ממני להגיד אמן ולהאמין שכשעושים טוב מקבלים טוב וכשעושים רע מקבלים רע?"

במילה אלול מסתתרות ראשי התיבות "אני לדודי ודודי לי", אבל זה לא כל כך גלוי לעין. כולם צוחקים עליי: "אנה פנה דודך, היפה בנשים?" איפה הוא, הדוד, האהוּב שלי? קשה להאמין שאני לדודי ודודי לי, שכשאני טובה הוא טוב וכשאני רעה אז קללה. איך אפשר להאמין בזה?

אומר השפת אמת חידוש מהמם: את צודקת, לא רואים את זה בעיניים. אבל פעם בשנה כן אפשר לראות בעיניים שכשעושים טוב מקבלים בחזרה טוב, ואפשר לראות תגובה אלוקית ישירה וברורה: באלול. על כל שיפור קטן בהתנהגות, בצניעות, בלשון הרע, את תראי בעיניים טוב, ומיד. זו הבטחה של אלול: אני לדודי ודודי לי.

יש תגובתיות בבריאה. יש, את תראי את זה. תעבירי יום בלי לשון הרע ואת תראי איזה יום יהיה לך למחרת. באלול רואים בעיניים את הברכה על הטוב ואת הקללה על הרע.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי