על קצה הצוק של עולם ישן

מאחרית שנה עד ראשית, חומל על עולמו ועליי בתוכו. עוזר דלים. סומך נופלים. זוקף כפופים. מאפס שעונים. מנער שטיחים. מחיה מתים

נועה ירון-דיין , ה' באלול תשע"ז

מתי אלמד לעוף?
מתי אלמד לעוף?
צילום: שאטרסטוק

באלול אני עומדת עם כל חלקי הפאזל ביד. כמו ילדה מבולבלת שהנה הגיעה לקו הגמר, מתנשפת ומותשת. כל חלקי הפאזל בידי, ואני מנסה לחבר וליצור תמונה. מנסה להניח את תשרי ליד מרחשוון, את מרחשוון ליד כסלו. את ניסן ליד אייר ואת אייר ליד סיוון. לעלות קצת למעלה מעצמי, בשביל הפרספקטיבה, ולהתבונן.

אלול זה הזמן לדברים יפים שכאלה. התבוננות, חיבור, חיפוש, כל התחביבים שלי. ובכל זאת אני נבוכה. מסתכלת על התמונה הכוללת ונבהלת. הכזאת היית תשע"ו? כזאת היית? ככה זה באמת היה? הסתובבתי במעגל ואספתי את עצמי עוד יום ועוד יום הלאה, בדרך שעולה מן העבר אל העתיד, ורקמתי חלומות.

והנה עולה התמונה של חיי, מצטיירת ממעוף הציפור של אני לדודי ודודי לי. ברגעים כאלה נעתקת נשמתי. הזמן עף לי. לא כצִלו של בית ולא כצלו של דקל ואפילו לא כצלו של עוף שפורח. עף כצִלן של כנפי דבורה במעופה. כזה מין צל לא ממשי, חולף. צל כל כך מהיר שבקושי מספיק לעשות צל.

קרב מאסף

ימינו כצל עובר. עוד קמט, עוד כאב כרוני קטן בגב התחתון. עוד חוכמה שאספתי בדרך. עוד זיכרונות, עוד רגעי געגוע. עוד הצלחות, עוד כישלונות, עוד התכבדויות ועוד ביזיונות. עוד ניסיון להשתנות, עוד כניעה להרגלים. עוד דיאטה, עוד בולמוס. עוד ניסיון להתחיל לעשות ספורט, עוד השלמה עם העובדה שאני לא עושה ספורט. פחות תינוקות בבית, יותר בני אדם שמתבגרים עד כלות הנשימה, סוללים את דרכם אל העולם הגדול.

והנה הוא החלק האחרון בפאזל. הנה אלול. בא לארוז ולקשור בסרט מתנה את השנה החדשה על כל ברכותיה וקללותיה. על כל מאורעותיה והרפתקאותיה.

מתי אגדל סוף סוף? מתי כבר אלמד לעוף? מתי אלמד להרחיק נדוד? מתי אלמד איך לנחות בחזרה בלי להתרסק? מתי אלמד לאהוב באמת? מתי אם לא באלול?

כולי מתכווננת על חיפוש, על בדיקה, על הסתכלות פנימית. לא במובן המוסרניקי המוכיח של חיפוש ובדיקה, לא באמת בודקת בחורים ובסדקים. פשוט עוברת בתוכם, בחורים ובסדקים. מרפרפת מעליהם במבטי הציפורי. חומלת על כל הסדקים והחורים כולם, מתבוננת בהם, אוהבת אותם. הנה, את רואה? תסתכלי, אני אומרת לעצמי. זה לוח השנה האוזל, וזו את. חורים וסדקים עם קצת אישה מסביבם.

גשר צר מאוד

באלול אני פוקדת על עצמי להישיר מבט, להוציא את הראש מהחול ולראות. להתבונן במראה בלי פחד, רק עם יראה. עברה עליי עוד שנה. זה לגמרי לא צחוק. השתניתי קצת, אני מקווה. זזתי איזה כמה מילימטרים, גם אם תוך כדי נפילות רבות רבות. עבר עליי מה. עברה עליי עוד שנה. לא דבר ריק הוא.

אני, באופן סדרתי בואך כרוני, עוינת שינויים. מפחדת מסופים שמתקרבים בחריקת בלמים, ומהתחלות חדשות שמאיימות לפרוץ. ובכל זאת, גם אם זה לטעמי האישי וגם אם לא, היה מה שהיה ויהיה מה שיהיה, הנה נגמר לו משהו אחד ומשהו אחר מתחיל.

שינויים זה מפחיד. זה כואב. זה ממש כמו לידה. ואלול הוא תעלה צרה שאנחנו עוברים בה עכשיו בדרך לעולם חדש שהנה הנה מתחדש עלינו.

ראוי לחודש האחרון בשנה שיביא איתו איזו פרספקטיבה על כל מה שהיה. איזה חשבון נפש, ספירת מלאי, בדק בית. ככה, בשביל הסיום סיומת. וראוי לו גם שיכין את הקרקע ויכשיר את הלב לקראת ההתחדשות שעתידה לבוא עלינו בעוד שנייה וחצי.

וזהו אלול, קושר סוף עם התחלה, מחבר סוף מעשה במחשבה תחילה. אני לדודי ודודי לי. אליו עיניי ולבי. ממנו אני בורחת ואליו אני נמלטת. הוא הדן את עולמו והוא גם המחדש עולמו מבראשית. מאחרית שנה עד ראשית, חומל על עולמו ועליי בתוכו. עוזר דלים. סומך נופלים. זוקף כפופים. מאפס שעונים. מנער שטיחים. מחיה מתים.

הייתי רוצה לשתות לחיים. לחיי האמת, לחיי התשובה. לחיי הסופים וההתחלות, לחיי התקוות והחלומות. לחיי הרגע הזה שבו אנחנו עומדות מבוהלות על קצה הצוק של עולם ישן. לחיי הרגע שבו יהיה לנו האומץ להתחיל מהתחלה ולבחור בעולם חדש. לחיי הרגע שבו נעז לעזוב ידיים ולקפוץ.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי