שינויים מבחוץ ומבפנים

היא הייתה אז איילת אחרת, איילת של המדרשה. צפים בה רגעים מתפילות המנחה שהיא אהבה להתפלל.

רחלי מושקוביץ , ז' באלול תשע"ז

זמן לחשב מסלול מחדש
זמן לחשב מסלול מחדש
צילום: שאטרסטוק

קרטונים על קרטונים על קרטונים. מגדלי בבל עם סמלים של ביסלי אוסם, סנו אוקסיג'ן ואלקטרה מזגנים ממלאים כל בלטה ריקה.

בהתחלה איילת עוד האמינה שהיא תעשה את זה מסודר, ממש מאורגן. היא תשאיר בחוץ רק כמה בגדים לכל אחד מהמשפחה, מחבת אחת וערימת חד פעמי, שלוש מגבות זמינות ומטען, וכל השאר - ישר לקרטונים. התכנון כלל גם מדבקה צבעונית לכל סוג של קרטונים - ספרי ילדים, בגדי חורף, כלים שבירים, מצעים - כל קרטון יקבל חותמת צבעונית שתקל עליה למיין ולפרוק ממש בזריזות.

התכנון אמר את שלו, והמציאות עשתה את שלה.

האריזות לקחו יותר זמן משחשבה, ושיטת גרוף-אסוף לשקיות אשפה לא ממש הסתדרה לה. היא קיבלה שלל עצות, מיעילות ועד הזויות. הם כבר עברו דירה פעם אחת, אבל זה היה מזמן, כשהיו זוג צעיר וילד, עם פחות חפצים מיותרים ופחות ארונות מחביאי בלגן.

ועכשיו יש לה דד-ליין ברור. שעון חול מרוקן את גרגיריו מהר משתכננה, וכשהמשאית תחנה על הכביש זה יהיה חייב לקרות. במקרה חירום היא תצטרך לעבור לגרוף-אסוף.

***

ארון הכל-מיני. הנה המדף התחתון. שנים היא לא נגעה בו. אין לה מושג אפילו מה יש בפנים. היא מתיישבת על הרצפה, מרוקנת את הכל-מיני. היא מכינה לידה את הפח, לקלוט את השטויות שבטח תמצא.

שקית נייר סגולה של פוטו שוורץ. ערימת תמונות בצד סרטי פילם כהים. חתיכת נוסטלגיה, פילם. היא מרגישה כמעט זקנה. מדפדפת בהן לאט לאט. תמונות מהשירות-לאומי. הנה תמונות מהדירה. היא לא יודעת אם לצחוק או לבכות. מה זה הבגדים האלה? לא להאמין שככה התלבשנו. חצאיות פיפל, חצאיות מעטפת, חולצות שאבד זמנן. והמשקפיים, אימאלה, והתסרוקות! מה חשבנו לעצמנו? פדיחה להסתכל.

כשהיא גומרת להתפדח, היא מנסה להיזכר איפה ומתי צולמה כל תמונה. זיכרונות עמומים ממלאים בה מקומות מתוקים. השבת הראשונה שהן ארגנו לעצמן בדירה, המפגש שלה עם היישוב שהותיר אותה מתפעמת והלומה, ילדת עיר שכמוה. הכול היה לה חדש, והכול היה לה לפלא. אנשים מטיילים על הכביש בשבת, וה"שבת שלום" שחולק לכל עובר ושב, עם היכרות מוקדמת או לא. כשהיא הבינה שזו הנורמה כאן, התחילה גם היא לחייך ולפרוס ברכת שבת שלום לכל הנקרה בדרכה, מתענגת על תחושת השייכות.

היה גם את הצד השני. ההלם כשהבינה שקניות פה זה רק מה שיש במכולת היישובית, ושבשביל בגד או תמיסת עדשות היא צריכה לנסוע לעיר הקרובה, מרחק חצי שעה נסיעה בטרמפ, ומרחק שעה באוטובוס.

רגעים מתוקים. איך הן השתרעו בכיף על הספה הישנה שמשפחת אפוטה תרמה להן, ואיך התגאו בכיסוי המטשטש שמילא את הסלון הקטן בדירה בצבעוניות שמחה. הלילות שהתארכו עד השעות הקטנות, בריסטולי ענק שנצבעו על הרצפה ושחנ"שים שנפתחו בין הלבבות שבאו מעולמות אחרים.

משהו היה כל כך פשוט בשנה ההיא. כל כך פשוט ונקי. כן, היו מלחמות אגו, והיו תחרויות עדינות, אבל משהו בלב היה מאוד פתוח וצלול ותם. תקופה כזו של ציפייה, והרבה חלומות ותכנונים לחיים שהולכים ומקבלים עכשיו צורה. תחושת העצמאות והמרחב, והעולמות החדשים שגילתה מסביב.

איילת הכניסה את התמונות חזרה לשקיק הנייר, מבינה שהיום היא לא תתקדם באריזה מהר. מה עוד המדף מגלה לה?

שקית של מחברות, דפדפות קמוטות אוזניים ודפים תלושים. היא עוקבת אחרי הכתב שלה, שהיה הרבה יותר מסודר וקריא ממה שהוא היום. סיכום השיעורים מהמדרשה. השיעורים במסילת ישרים, והשיעורים בתורת הנפש. בשולי הדפים יש התכתבויות שלה ושל נירית, איתה חלקה את השולחן בשנת הזאת. וואי, נירית, איפה היא היום? מסקרן. הן כבר לא שומרות על קשר. הן הצליחו לתחזק אותו שנה-שנתיים אחרי המדרשה, ואז הוא דעך ונעלם. היא מפענחת את הכתב הצפוף של נירית, סיפור חוויות מאחת הפגישות שלה עם עומר. אילו לילות היו להן, התחבטויות נפש של נירית - להמשיך עם עומר או לחתוך, לחזור אליו או להיפרד לנצח. כמעט שנה הסיפור הזה היה ברקע שלהן, קשר שנוצר והתפרק, ושוב נבנה, ושוב נתלה בחלל האוויר בסימן שאלה. גם היא שיתפה את נירית בדייטים שאספה, ואת הסיפורים ההזויים יותר היא בטח תוכל למצוא כאן, בהערות השוליים בסיכומים.

שנת המדרשה. זה רחוק ממנה עכשיו שנות אור. היא הייתה אז איילת אחרת, איילת של המדרשה. צפים בה רגעים מתפילות המנחה שהיא אהבה להתפלל בחוץ, בפינה הקטנה ליד העץ שאימצה לעצמה. היום, איפה היא ואיפה מנחה. היום מנחה זה הזמן הכי תקוע ביממה, כשהילדים מסרבים מרוב עייפות להתיישב לארוחת ערב, ובדיוק אז בעלה נעלם, למנחה. אבל אז היא הייתה איילת אחרת. שאהבה להתפלל מנחה לבד עם השקיעה, לתת דרור לשיער שלה שיתבדר ברוח. אז מנחה הייתה תוספת שהיא הכניסה ללו"ז היומי שלה מאהבה ובחירה.

היא לא יכולה שלא להעמיד את איילת מול איילת. מפגישה אותן לרגע מחוץ לחלון הזמן.

***

"אימא", הגדולה שלה מכניסה ראש לחדר, בוקעת לתוך ענן הזיכרונות, "טלי הגיעה". איילת מתנערת מהדפים המפוזרים וקמה אל הדלת. היא הייתה כל כך שקועה שלא שמעה את הדפיקות. טלי, שכנה משקיענית שכמותה, עומדת בפתח עם תבנית גדולה וריחנית. "טלי, ממש לא היית צריכה", היא מנסה למחות על המאמץ שהושקע בשבילה, אבל טלי מלכסנת גבות בביטול, ואומרת שהמינימום במינימום זה ארוחת ערב לשכנים שחיים בתוך קרטונים ועוד רגע ייעלמו לה. הן עומדות ומדברות על אריזות ופרידות, ואיילת מוצאת את עצמה מספרת לטלי על המדף שעכשיו היא אורזת. מגלה ואורזת.

טלי מחייכת את החיוך של טלי. הדיבור שלהן מתגלגל. טלי מספרת איך במחסן שלהם מודחק קרטון אחד, עם פיסות חייה שטמונות שם בלי תכנון לפתוח, אבל שאי אפשר גם לזרוק. "מה יש שם בעצם?", טלי מתהרהרת ומנסה להיזכר. היא מונה קלטת של להקה שהייתה מכוננת בשבילה בשנות התיכון, כמה תמונות נבחרות מהמסע לפרו ונפאל, גופייה אחת שהיא פשוט לא יכולה להיפרד ממנה, למרות שלא תשוב ללבוש אותה לעולם, ועוד כמה פריטים שהרכיבו את מי שהייתה טלי של פעם.

"ולא תזרקי?" איילת מגששת בזהירות, הרי בכל זאת טלי פתחה דף חדש. טלי מחייכת ונשענת על המשקוף, היא לא תזרוק. נכון שהיום היא טלי אחרת, אבל הטלי הזאת בנויה על טלי של פעם, וטלי ההיא, הרחוקה והישנה הזאת, היא לא יכולה להימחק לגמרי מהדי.אנ.איי של טלי החדשה. "אה, ויש שם גם יומן אישי שלי מהתקופה של אחרי הצבא", טלי נזכרת. "באמת מסקרן לחפש את הקרטון הזה, להיזכר מה יש בו", היא מיטיבה את המטפחת הגדולה שקצותיה נפתחו. פתאום היא מתנערת, מתנצלת שהיא צריכה לחזור הביתה, מזכירה שהיא כאן לכל עזרה שתידרש, מאחלת קירטון נעים, ונעלמת בזריזות של טלי.

איילת מתבוננת בשובל שנשאר בכניסה לבית. גיבורה טלי. באמת. לא קל לעשות שינוי כזה באמצע החיים.

גם את השתנית, קול קטן קורא לה בפנים. נכון, גם היא עשתה שינוי, אבל לא כזה מהפכני כמו טלי. היא לא החליפה מעגלים בחיים, היא לא שינתה מקצה לקצה את עולם המושגים, את סולם הערכים, את רצונות הנפש, וגם לא שילמה מחיר מול המשפחה המורחבת. החצאית הארוכה של טלי כבר נעלמה, מזכירה לה לרגע את איילת של פעם.

***

השעון על הקיר לידה לוחש לה מעבר לכתף בתקתוק מחוגים, מזכיר לה שהיו לה תכנוני אריזה מאויד מסוימים לערב הזה. היא סוגרת את דלת הכניסה וחוזרת לחדר המבולגן. יאוש. איך משתלטים על כל זה?

היא מתיישבת שוב על הרצפה ושולחת יד למעמקי המדף בארון. מה עוד יש שם שיפתח בה תיבות גנוזות? קופסת קש קטנה עמוסת פתקים. חיוך מתיישב לה על זוויות השפתיים והיא שולפת מיד כמה פתקים. זו הקופסה שהיא שמרה בה בקנאות של נשואה טרייה כל פתק שהיא ואברהם היו כותבים זה לזה. כמה הם כתבו. פתקים על הכרית, על הדלת לפני היציאה בבוקר, על הראי באמבטיה. מילים מתוקות שהם פיזרו על פתקי טלפון צבעוניים בבית הקטן. יש פה גם כמה פתקים של סליחות, עדות לרגעים מורכבים יותר בזוגיות הטרייה. איפה היא היום ואיפה פתקים. הפתקים היחידים שהיא מצליחה להוציא זה רשימת קניות שהיא ממגנטת למקרר, ופתקים למורה ולגן. פתקים לאברהם? וואי, עבר זמנם. אולי ביום הנישואין הבא הם יפתחו את הקופסה ויקראו ביחד. היא קוראת עוד כמה פתקים אקראיים לפני שתחתום את הקופסה בחזרה. פתק סגלגל לוכד את עיניה. אחרי כל מילות האהבה היא כתבה באותיות יפות ככל שיכלה: "בהצלחה רבה עם פתיחת זמן אלול. תודה על התורה שאתה לומד ומביא אלינו הביתה". היא קוראת שוב, קצת מחייכת. קצת שותקת. קצת חושבת.

פעם היה להם בבית זמן אלול. אברהם אף פעם לא היה אברך, אבל הוא למד בערבים. הקפיד ערב ערב ללכת לבית המדרש, ללמוד. לפחות חצי שעה, לפחות שעה. למלא מצברים של תורה. והוא חזר הביתה שמח, והיא שמחה בו ובתורה שלו. כשהתחילו שיעורים במהר"ל בימי חמישי עד שעות הלילה המאוחרות היא שחררה אותו מכל העזרה בבישולים, ויתרה גם על הזמן הזוגי היומי שלהם. היא שמחה בלימוד הזה שהחיה להם את הרוח של הבית.

היו זמנים. היא מקפלת את הפתק הסגלגל חזרה אל הקופסה. הזמן והעומס הלכו ונגסו מהלימוד שהלך והתפוגג, ומשהו באמת השתנה. זה לא נראה לעין בחוץ - הכיפה נשארה על מיקומה והוא פקד את בית הכנסת לתפילה, אבל מבפנים משהו התרחש בשקט. החיבור שם התרופף. האש של השמחה בקיום המצוות הלכה ודעכה.

אצלה השינויים קרו מבחוץ ומבפנים. מינוריים, אבל נוכחים. שעות הפנאי שלה התמלאו בתחומי עניין אחרים, החלומות שלה השתנו, ואיתם הבחירות הקטנות והגדולות בחיים. המאבק הפנימי שלה בכל קניית בגדים. כל פיסת בד יתרה או חסרה התגוששו מול הראי בחנות. מאבקים שבהם היא הפסידה ולפעמים ניצחה, רק שהיא לא הייתה בטוחה באיזה צד היא נמצאת, ולמה היא קוראת ניצחון. התמודדות בלתי פוסקת עם כיסוי הראש, שלבש צורה והחליף צורה, וכל שערה שנעטפה מעיני הרבים עלתה לה בבחירה מחודשת ובמאמץ.

בטח איילת של פעם לא הייתה מאמינה עליה. איילת של פעם שאהבה ללבוש פשוט, לא מתבלט. שעצרה את היום כדי לשפוך שיח לשמים, ושכשהיה לה זמן פנוי, הוא לא הוקדש לצפייה בסרט.

המדף הזה מעייף אותה. אולי עדיף לעצור כאן, ומחר לרוקן אותו לאיזה קרטון בשיטת גרוף-אסוף. בלי לקרוא, בלי להתעמק, בלי להתעמת.

***

הירקות כבר חתוכים למקלות ארוכים בצלחת. היא מכינה לעצמה מטבל מהיר, לנשנש עם הירקות. התבנית של טלי כמעט התרוקנה בחסות הילדים. את קוביית הלזניה שהם השאירו לה בחסד היא תחמם עוד מעט. ככה נראית ארוחת ערב חסרת חומרי גלם. כמעט הכול ארוז.

דפיקה שקטה בדלת. זו טלי, עומדת שם עם ספרון קטן. היא מספרת שהייתה חייבת להיכנס למחסן ולנבור שם, למצוא את הקרטון ההוא. "זה היומן", היא אוחזת את הספרון ביד אחת, ומתיישבת על ארגז יציב. דיבורים סתמיים מתגלגלים ביניהן כמו הקדמה לרגע שבו היא פותחת את היומן, ומקריאה לאיילת קטע קטן, מצמרר ומפתיע כאחד. "זמן טוב לקרוא מהעבר", מסכמת טלי וסוגרת את הדפים. "אולי זה יעשה לי קצת אלול. את יודעת, זמן לחשב מסלול מחדש, לפתוח דף חדש".

***

טלי כבר הלכה, לוקחת את היומן ומשאירה ענן מחשבות. על ארגזים וקרטונים, על פעם ועכשיו, על סולמות ומגלשות, על צמיחה ועל צניחה, על בחירה ובריחה. הכול מתערבל לה בסימני שאלה ותשובה. מבית המדרש הסמוך עולים קולות הלימוד של סדר ערב. התחיל זמן אלול.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי