יש מנהיג לבירה

כששני מנהיגים מנסים לאחוז במושכות, הילדים מצליחים "לרקוד על כל החתונות" ונעשים פעמים רבות בעלי הכוח.

דקלה יוספסברג , כ"ב באלול תשע"ז

להפסיק לחשוב שאנחנו טובות יותר
להפסיק לחשוב שאנחנו טובות יותר
צילום: שאטרסטוק

"הבעיה שלי", שיתפה נעמי (שם בדוי) בחוג הורים, "היא עם בעלי. הוא לארג' עם הילדים בלי גבולות. הוא יכול להיכנס איתם לחנות צעצועים ולצאת עם משחקים במאות שקלים, או לצאת לפארק ולקנות לכל אחד ארטיק יקר ב‑20 שקלים סתם ביום חול. אני מרגישה שהוא מפנק ומקלקל אותם".

"האם ייתכן", שאלתי את נעמי, "שבעלך יחזור יום אחד הביתה עם תמונה מזעזעת, שהוא אוהב, ויתלה אותה בסלון בלי לשאול אותך?"

"בשום פנים ואופן!" ענתה נעמי בחיוך, ואיתה חייכו גם שאר הנשים.

"למה?" שאלתי, "האם אלה לא גם הקירות שלו? האם הוא לא משלם עליהם משכנתא או שכירות?"

זה הנמשל. והמשל? הילדים הם גם שלו...

יודעות טוב יותר

בכל הקשור לחינוך הילדים אנחנו מגיעות פעמים רבות בידיעה מתנשאת שאנחנו יודעות, מבינות וחכמות יותר מהבעל. כמעט כולנו מנסות לחנך את... הבעל. אני בטוחה שהוא קשה מדי או רך מדי. לא מספיק משחק איתם. לא מרשה כלום או מרשה הכול. דתי מדי או פשרן. רובנו חושבות שהוא מקלקל לנו את החינוך במידה זו או אחרת, ורק באמתחתנו נמצאת הנוסחה המנצחת. האבסורד הגדול הוא שבדגל של חינוך אנחנו מביאות הביתה, בסופו של דבר חוסר כבוד, התנשאות ושיפוטיות.

הבעל, מצדו, מנסה להיאחז בכל דרך בתפקידו המקורי כמחנך ומורה דרך, וכאן נוצרת בינינו מחלוקת, נוצר סדק. ואל הסדק הזה, גם אם הוא רק במחשבה, נכנסים באופן לא מודע הילדים. כי מה קורה כששני מנהיגים מנסים לאחוז במושכות? למעשה אין מנהיג שמכהן בפועל, ואז יש הפיכה. הילדים מצליחים לרקוד על כל החתונות, הם נעשים פעמים רבות בעלי הכוח והבלגן חוגג.

להחזיר את הסדר הביתה

כדי להחזיר את הסדר על כנו, מספיק שרק אחד מאיתנו יעשה שינוי (ובמקרה שלנו, מי שקורא את המאמר הזה, דהיינו – אני...).

קודם כול – לרדת מהאולימפוס ולכבד את דרכו ורצונו של בעלי. נתפלא לדעת שזכותו המלאה לנהוג איך שנראה לו עם הילדים, כי הם לא שמונים אחוז שלי ועשרים שלו, כמו שנדמה לי היום, אלא מאה אחוז שלו כמו שהם מאה אחוז שלי.

יותר מזה, חשוב שאתן בו אמון. הרי הוא השותף שלי לחיים ובעל שיקול דעת, ובוודאי הוא רוצה בטובתם לא פחות ממני!

ולבסוף – לתת לו גיבוי, גב. לדעת שכל דעה שלו, שונה ככל שתהיי משלי, לגיטימית! ייתכן שאני לא מסכימה איתה והייתי נוהגת אחרת, אבל אין לי זכות לשלול אותה (את עצות הזהב שלנו רצוי לשמור לזמנים שבהם הוא יבקש אותן...).

אם אנחנו מפסיקות לחשוב שאנחנו מחנכות טוב יותר ומתחילות לכבד את דעתו של אבא, אנחנו סוף סוף מחזירות הביתה כבוד, חברות, אכפתיות, ויתור וענווה.

בשבוע שלאחר מכן נעמי הגיעה קורנת מאושר.

"השבוע הבנתי שאין לי זכות להעיר או לרטון על הלארג'יות של בעלי. קרה השבוע כמה פעמים שבמקום תלונות שלי והתנצלויות שלו, יצאו לי רק חיוכים... הבנתי שכשבעלי קונה לילדים בלי סוף – הוא מאושר, הילדים גם הם מאושרים, אז למה אני הורסת הכול? יותר מזה, הבנתי שלילדים יש אימא מחושבת ואבא לארג' והשוני הזה כל כך מקסים! הרי זו התכונה שהכי אהבתי אצלו ובעצם זה כיף גדול לילדים".

מספרים על רבי נפתלי מרופשיץ שסיפר לחסידיו שכאשר היה ילד והחל ללמוד לקרוא, הסביר לו המלמד שאם מופיעות בסידור התפילה שתי אותיות יו"ד צמודות זו לזו, הכוונה היא לשמו של הקדוש ברוך הוא.

פעם אחת הגיע בקריאה לסוף פסוק וראה שם נקודתיים. הן נדמו לו כשתי אותיות יו"ד, והוא קרא את שם השם.

אמר לו המלמד: אם שתי אותיות יו"ד עומדות זו לצד זו - הן מציינות את שמו של השם, אבל אם יו"ד אחת עומדת מעל חברתה, הרי זה סוף פסוק.

"למדתי מזה כלל גדול", אמר הצדיק, "אם שני יהודים - שני יו"דים - עומדים זה לצד זה, באהבה ובשוויון, הרי הם כלי לשם השם. אבל אם האחד מתנשא מעל חברו - הרי זה סוף פסוק..."

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי