אופנת הצניעות היתרה

"עזבי קבלות, השנה קבלי על עצמך לקבל את עצמך". משום מה, כשהוא אומר את זה, זה נשמע מה זה פשוט

דנה שורצמן , כ"ד באלול תשע"ז

קיבלת על עצמך?
קיבלת על עצמך?
צילום: שאטרסטוק

כשעמדו רגליי למרגלות הר סיני, לפני יותר מעשרים שנה, קיבלתי על עצמי את כל התורה כולה באהבה ובשמחה שאין לשער. אבל זה רק כי לא היה לי שמץ קל למה התכוון המשורר כשאמר תרי"ג מצוות.

לאט לאט התחלתי לקיים עוד ועוד מאותן מצוות עשה ולא תעשה.

"אה... צריך ליטול ידיים בכל בוקר?"

"אה... צריך ליטול ידיים בכל פעם לפני שאוכלים לחם?"

"וביסקוויטים?"

"מי קבע שיש זמן מסוים להדלקת נרות שבת? ואם פספסתי?"

"מה הבעיה ללכת ברגל לים בשבת?! אני הולכת ברגל! ברגל!"

"גם לבריכה לא?!"

"אני יודעת שלא כשר שם, מה נראה לך שאני סתומה? אכלתי רק את ההמבורגר, את הגבינה הצהובה הפרדתי וזרקתי לפח!"

"שש שעות?!"

"איפה כתוב מה צריך לברך על כל דבר?"

"מה ברכה אחרונה? מה זה?"

"מה זאת אומרת לא משחת שיניים בשבת? מה מְמַרֵח בזה?!"

ככל שלמדתי עוד ועוד מהתרי"ג, השתדלתי ואני עדיין משתדלת ככל שביכולתי ללמוד ולקיים, לשמור ולעשות.

וכמורדת חסרת תקנה, אוהבת שינויים ובורחת סדרתית מאחריות, לא הייתי שורדת ולו יום אחד אלמלא העצה מצילת החיים של רבי נחמן מברסלב: "היום אם בקולו תשמעו, זה כלל גדול בעבודת השם שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום" (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן רע"ב). או בקיצור: רק להיום!

של נעליך

עם השנים נתקלתי בתופעה הידועה "קיבלת על עצמך?".

כשמישהי אומרת "קיבלת על עצמך" בלי לדעת, היא מצמיחה לי קרניים שרק רוצות להעיף כל קבלה שהיא הכי רחוק שאפשר.

כשמישהי אומרת "קיבלת על עצמך" בלי להתכוון, היא מצמיחה לי כנפיים שרק רוצות לעוף הכי רחוק שאפשר.

כשמישהי אומרת "קיבלת על עצמך" היא מזכירה לי שבערך בזמן שהחלה אופנת הצניעות היתרה, דהיינו השַל, חזרה אימא שלי מפריז עם שני שלים מושלמים מצמר נקי ונעים. מאושרת על החורף שהפציע, יצאתי עטופה באחד מהם אל הרחוב הסגרירי כדי לקנות לחם לארוחת הערב. מהבית ועד המכולת שמעתי בלי סוף את השאלה: "קיבלת על עצמך?"

לקח לי קצת זמן להבין מדוע כולן שואלות אותי את אותה שאלה, ומה עשיתי שגורם להן לחשוב שקיבלתי על עצמי משהו.

יישרתי את החצאית, סידרתי את המטפחת, ובדרך חזור שוב לא פסחה עליי אף אחת עם אותה השאלה.

רגע לפני שעליתי הביתה עצרה אותי שכנה, קיבעה את "קיבלת על עצמך!" כעובדה והמטירה עליי שפע ברכות ואיחולים לבביים לכל צרה שלא תבוא.

רק בשלב הזה הבנתי.

"את חושבת שקיבלתי על עצמי שַל?!" שאלתי המומה.

"עובדה..." היא הצביעה עליי מחייכת חיוך מדושן עונג.

"קיבלתי על עצמי שלא יהיה לי קר", קבעתי ביובש, חיבקתי את הלחם ועליתי הביתה כשאני מצווה על עצמי בתוך תוכי לסתום. לשתוק. לבלום. לידום.

הייתי מצליחה, באמת, אלמלא המשיכה השכנה בשלה: "מה חשובה הסיבה? העיקר שקיבלת על עצמך מעתה ועד ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן, לא לצאת מהבית בלי כיסוי עליון נוסף!"

"את מתכוונת אליי?" סיננתי.

"את רואה פה מישהי אחרת?" היא הניפה ידיה לצדדים כהוכחה לדבריה.

הסתובבתי, התקרבתי אליה הכי קרוב שהרשיתי לעצמי ואמרתי לה: "נכון איך שנולדת נטלו לך ידיים?! עוד לפני שצרחת?!"

היא נסוגה לאחור ומלמלה "כ.. כן..."

התקרבתי שוב: "ונכון שאת מברכת על מה שאת אוכלת עוד לפני שלמדת לדבר?!"

היא רק הנהנה בראשה, וזה היה השלב שבו ניצלתי את מיתרי הקול שלי עד תום: "אז זהו, שאני קיבלתי על עצמי... איך אסביר לך... בגיל עשרים וארבע קיבלתי על עצמי תרי"ג מצוות. ואין מצב - את שומעת אותי?! - אין מצב שאני מקבלת עכשיו על עצמי עוד משהו חוץ מלעלות הביתה ולתת ארוחת ערב לילדים שלי וגם זה... את יודעת מה? אני לא מקבלת על עצמי, אני מתנדבת! ואת יודעת מה? שיכינו לעצמם ארוחת ערב, טוב?!"

גם השנה, לקראת ראש השנה המתוקה הבאה עלינו ועל כל עם ישראל לטובה ולברכה, החל לחץ ה"קיבלת על עצמך" סביבי, ולפני שאצמיח קרניים ואבעט, או אפרוש כנפיים ואיעלם לו, הכריז בעלי: "עזבי קבלות נו, השנה קבלי על עצמך לקבל את עצמך".

משום מה, כשהוא אומר את זה, זה נשמע מה זה פשוט. בכל אופן, אם הוא מחפש אותי, תגידו לו שאני בקריביים...

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי