סליחה, מחילה, כפרה

"הרבה יותר קל לנו לסלוח לאנשים זרים", הוא כתב לילדים שלו, "כי אין את החלומות שחלמת על אילו אנשים הם יצמחו להיות".

חני ליפשיץ , כ"ו באלול תשע"ז

חני ליפשיץ
חני ליפשיץ
צילום: הדס פארוש פלאש 90

המכתבים של בועז האסיר היו הפעם הראשונה שבה נוכחתי לדעת שהחיים הם לא שחור או לבן.

צעירה בשנים הייתי אז, בת אחת עשרה או אולי כבר וחצי. היו אלה ימים שבהם יכולנו להיעלם לשעה-שעתיים של אחר צהריים בלי לתת דין וחשבון על כל דקה. פלאפונים לא היו אז צמודים לכיסים. הודעות, מסרים ודומיהם טרם באו לאוויר העולם.

בארבע בדיוק (ולא דקה אחת קודם!) נפתחו כל דלתות הבניין ויחד ירדנו כל הילדים למטה, מפתחות המחסן הסגור הומים לנו מבין האצבעות. משם הוצאנו את האופניים שהסתבכו להם דרך קבע עם עגלות התינוקות ו...יצאנו לדרך, שיירה של ילדות מהשכונה. הצמות שלי מתבדרות ברוח הדרומית, הקוקו של יעלי מקבל חיים משל עצמו והקארה של שירה מסתבך לה בעיניים.

מול הבית הייתה גבעה גבוהה של חול והיא הפכה לנו למסלול מכשולים. היינו נופלות וקמות בזו אחר זו לקול צחוקם של העוברים ושבים. כי אז עוד היו האנשים מביטים בנוף ובילדים שנופלים שבדרך, מחייכים אליהם. אחר כך היינו חופרות בור גדול באדמה ומשחקות עם ילדי השכונה בגוגואים. לא, אף פעם לא ניצחתי בזה. אני לא טיפוס של בורות וחול, הרבה יותר של הרים ושמים.

כששבנו לרכוב על האופניים הרחקתי במעלה הגבעה רק עוד קצת. אולי כי תמיד חיפשתי הרפתקאות מתוקות באמצע הדברים הפשוטים, ואולי בגלל שגם ילד קטן מוכרח לפעמים לנשום קצת לבד באמצע כל הביחד הזה.

ככה הגעתי אל הבקתה השרופה. איש לא ידע לספר מתי בדיוק נשרף המבנה, הוא היה פשוט עובדה קיימת בנוף ילדותי. בתוך הבקתה היו כמה כיסאות מטים לנפול והרבה מאוד שקט מבורך. הייתי משעינה את האופניים על הקיר השחור, יושבת על אחד הכיסאות ומדמיינת לי חיים שלמים של אנשים שהיו שם לפני שהכול נשרף. פעם זו הייתה משפחה גדולה ופעם זוג בודד וחשוך ילדים.

יום אחד הבחנתי בשקית אשפה גדולה מבצבצת מתחת לאחד הכיסאות. יכולתי להישבע שהיא לא הייתה שם אתמול. כשקרבתי אליה גיליתי שהיא גדושה במכתבים. שבוע שלם בדקתי האם יגיע מישהו לדרוש אותם. משווידאתי שהם נזרקו באין דורש, גברה עליי סקרנותי ופתחתי אותם.

נדרשו לי שעות כדי לפענח כל מכתב. כתב היד היה קטן וצפוף, סבוך ופתלתל כמו המילים. לא. לא הבנתי את כולן, אבל הן הוליכו אותי אליהן כבמטה קסם. הרגשתי שאני יכולה ממש לראות את כותב המכתבים בוכה אותם מתוך נשמתו.

בועז, אסיר בכלא רמלה, נתפס על גניבות מבתי עסק, כבר חמש שנים שהוא בפנים. כמעט כל המכתבים שם היו לילדים שלו. בדפים הצהובים הוא מתחנן אליהם שיסלחו לו, על הזמן שהם חסרים אותו ועל הבושה הגדולה שהוא גרם להם. הבושה מהחברים, מהמשפחה המורחבת ומכל העולם הזה, שמצביע עליהם באצבע ומניד בראשו.

הוא מתאר להם את הסורגים השחורים שתקועים לו מול העיניים, מחריבים ומסתירים את קו הרקיע ואת האופק הזהוב. מסביר להם חרטה טהורה מה היא. מדריך אותם באילו שבילים ראוי להם לצעוד, וכולם שונים לגמרי מהשבילים שבהם צעד הוא במסע הקלוקל של השנים שבהן הונה בני אדם.

הוא מסביר להם בין השאר שהנפש שלו חלתה, והמחלה שבה הספיק לטפל מאז היא שהובילה אותו לאן שהובילה. בבקשה מכם, הוא בוכה להם בין השורות, מחוצה להם ובתוכן, בואו לבקר אותי. בואו לבקר.

ככל שקראתי יותר, יכולתי להבין שהם לא השיבו למכתביו. ייתכן שאפילו לא קראו אותם. עם כל מכתב ומכתב הוא נעשה עצוב יותר ומליצי יותר, מילים של בית מרקחת מדיפות ריח חומרי ניקוי עצובים. הלב שלי נקרע מצער. תסלחו לו כבר, זעקתי בתוכי, או לפחות... תקשיבו לו. תקשיבו כבר לזעקה שלו!

בלילות הייתי מדמיינת שאני מוצאת את הבית של בועז. על בהונות רגליי אני ניגשת אל מיטות הילדים ומבקשת מהם רק דבר אחד: לענות לאבא שלהם. למרות כל מה שאמא שלהם מספרת להם. למרות כל מה שהם חושבים שהם מבינים. רק שיכתבו לו שהם זוכרים אותו, שהם מאמינים בו, שעוד יבואו ימים טובים מאלה. בכל זאת אבא, בשר מבשרם.

הפסקתי ללכת לבקתה השרופה. לא הייתי מסוגלת להמשיך לקרוא את המכתבים העצובים הללו. גם ככה חשתי אשמה על שפלשתי לעולם לא שלי.

מבשרך אל תתעלם

הרבה שנים לא חשבתי עליו, עד שלפני כמה חודשים מצאתי את עצמי מצטטת פסקה שלמה מתוך אחד המכתבים שלו, ככה פתאום. זה היה כשאימא של מ' הייתה על הקו. היא הסכימה לדבר איתי סוף סוף.

עשרה שבועות שמרנו על מ' מכל משמר בבית חב"ד, וזה לא היה קל. כל כך לא. מצאנו אותו מתגלגל ברחובות קטמנדו עירום כביום היוולדו, מתפלש בקיא של עצמו, צל אדם עם תרמיל אדום דהוי על הגב. הוא היה מפוצץ בסמים, במצב של פסיכוזה קשה.

דבר ראשון שאנחנו עושים זה לעטוף אותם באהבה. לא להטיף מוסר, לא לשפוט אותם גם בינינו לבין עצמנו. בכל פעם שאני כמעט מרימה ידיים אני עושה שני דברים שמחזקים אותי: אני מתבוננת במסירות של בעלי למי שזקוק לנו, ומדמיינת שמדובר באח שלי או באחות ממש, ומבשרך הרי לא תתעלם.

ככה מגייסים את כוחות הנפש לתת, גם כשמי שאתה מטפל בו ומתמסר אליו כועס עליך, מקלל, יורק, משתולל, שונא. הוא הרי לא אשם באותם רגעים קשים שעוברים עליו.

ויש את החבר'ה הישראלים המקסימים שבכל פעם מחדש משנים תכניות, דוחים את הטרק המתוכנן ועוזרים יחד איתנו. שומרים על מי שצריך שמירה, מנגבים יחד איתנו את הזיעה מהמצח. עם ישראל חי ואוהב יש לנו.

עם מ' זה היה אפילו עוד יותר קשה. הוא היה במצב נוראי ולא היה אף אחד לפנות אליו. המשפחה כולה הפנתה לו עורף. "תשאירו אותו אצלכם", הם אמרו לנו בכל פעם מחדש, "שילמד את הלקח שלו". השיחה התנתקה.

"את מבינה את זה, אימא חני?" הרים אליי מ' את עיני השקד שלו. "את יודעת למה את מוכנה להיות אימא שלי עכשיו?" הוא שאל ברגע נדיר של דיבור רציף, "זה דווקא בגלל שאת לא באמת אימא שלי. לכן את מוכנה...".

חייכתי אליו מכל הלב ורצתי אל הטלפון, לספר לאימא של מ' על בועז האסיר מכלא רמלה. הקראתי לה את הפסקה שקראתי לפני עשרים ושמונה שנים שם בבקתה. "הרבה יותר קל לנו לסלוח לאנשים זרים", הוא כתב לילדים שלו, "כי אין את החלומות שחלמת על אילו אנשים הם יצמחו להיות. אין את הציפיות שציפית מהם. אין שום דבר. זה בעצם כמו לוח ריק, ולוח ריק הרי לא יכול לאכזב אותך. אבל מי שקרוב אליך - קשה כל כך לסלוח לו ולשכוח. קשה כל כך לפתוח דף חדש כשהדפים כבר כתובים כולם. והם כתובים בכתב צפוף בכל מה שרצית שיקרה - ולא קרה".

בתחילה היו רק רעשים בקו, ואז היא התרסקה בבכי. בכיתי יחד איתה על הילד שעליו חלמה. על הנער שאליו התפללה. הבטחתי לה שלא נעזוב את המשפחה. נמצא את אנשי המקצוע הטובים ביותר. יחד נשקם אותו, זה אפשרי. כל מה שהוא צריך זה רק חמלה, חמלה ואמונה שמכאן הוא יכול רק לטפס.

אילו רק יכולתי לפגוש את בועז האסיר, הייתי מספרת לו שהסורגים השחורים שהיו תקועים לו מול העיניים, אלה שהחריבו והסתירו לו את קו הרקיע ואת האופק הזהוב, נתנו שיעור לעוד אנשים, חמלה לעוד נשמות.

כי שום דבר בעולם הזה אינו קורה לשווא, אינו הולך לאיבוד.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי