לא לשמוע דעות, להראות את החיים

לאחר כמה סרטים המתעדים את חייהם של פלסטינים, יצאה הבימאית איילת בכר לתעד את חייהן של שלוש מתנחלות. ראיון

רוני בוצר , ו' בתשרי תשע"ח

על סט הצילומים בחוות טליה
על סט הצילומים בחוות טליה
צילום:כרם בלומברג

חן מכניסה את האקדח לכיס הצדדי של תיק ההחתלה, חנה שומרת באולפנת מעלה לבונה כשהיא חגורה בשני אקדחים, וליאורה מסיירת כל הלילה סביב החווה של משפחתה ועליה נשק M16 ארוך.

באתר האינטרנט של הפרויקט הדוקומנטרי 'חמושות', נעוצות נקודות המסמנות את שלוש הדמויות המשתתפות בפרויקט לפי מיקומן במפה: נקודה בשומרון, נקודה בגוש עציון ונקודה בדרום הר חברון. למרות המרחק הגיאוגרפי, שלושתן מתגוררות מעבר לקו הירוק ושלושתן נושאות נשק.

בחודש הקרוב יעלה בערוץ 'כאן' - לשעבר תאגיד השידור הציבורי, לשעבר רשות השידור - הסרט 'חמושות', בפורמט של סרטוני רשת קצרים שמתגבשים לשלושה סיפורים: סיפור פרידה, סיפור בנייה וסיפור חזרה. הפרויקט שייך לחברת ההפקה 'גם סרטים' ולבימאית הדוקומנטרית איילת בכר, שחשבה עליו לראשונה כשפגשה את ליאורה בן צור בחוג לעיתונאות במכללת ספיר.

"כשהכרתי אותה בשנה שעברה בסמסטר הראשון, היא למדה אצלי בשיעור יסודות העבודה העיתונאית", מספרת איילת. "עשיתי סבב היכרות, והיא אמרה: 'אני קמתי היום בחמש בבוקר לרעות את צאני על נתיב השב"חים בחווה שלי בדרום הר חברון, חמושה ב‑16M ארוך'. אני בכל זאת מורה לעיתונות, אז מיד נדלקת לי נורה בראש. ראיתי גם את התגובה הסקרנית של שאר האנשים אליה. היא הפכה להיות מישהי מאוד בולטת בכיתה. ככה הכרתי אותה".

איילת בכר נולדה למשפחה ישראלית בארצות הברית וגדלה בה עד גיל חמש. בהמשך גרה ברעננה וברמת השרון. מגיל 18 היא בתל אביב, עם גיחות ללימודי תואר שני באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק ושנה של לימודי מלגה בהרווארד. בשאר הזמן עבדה כמגישה ועורכת חדשות וככתבת בעיתון 'הארץ', עסקה בהוראת קולנוע דוקומנטרי ועיתונאות במכללות ובבתי ספר לקולנוע, וגידלה שלושה ילדים. בשנת 2002 פרשה מתחום העיתונות וחזרה אל המקום שבו התחילה כשלמדה קולנוע באוניברסיטת תל אביב – יצירת סרטים דוקומנטריים.

"היה מאוד קשה לעשות חדשות באותם ימים. זה היה 'מרץ השחור' - החודש שהיו בו הכי הרבה הרוגים. הרגשתי שהחדשות לא משקפות מספיק טוב את מה שבאמת קורה, היה לי קושי עם המהירות שבה הדברים סוקרו. בחדשות אתה כל הזמן מרגיש שאתה נוגע בסיפורים רק ממבט-על. רציתי לתאר דברים בצורה יותר מפורטת ובלתי אמצעית. ההחלטה האומנותית הכי בולטת שעשיתי ב'אחרי החתונה' היא לא לעשות ראיונות. לא רציתי לשמוע את הדעות של האנשים, רציתי להראות את החיים שלהם. וככה ממש עשיתי - ליוויתי שני זוגות פלסטיניים במשך שנה, שהתרכזה ב‑40 ימי צילום". הגישה הזאת ניכרת גם ב'חמושות', הפרויקט הנוכחי שלה שמתעד דמויות מהצד השני של המפה הפוליטית.

'אחרי החתונה', סרטה הראשון של בכר, הוקרן בשנת 2005 בערוץ 8 וזכה בפרסים בפסטיבלים בארץ ובחו"ל. אחריו ביימה סרט קצר על בחור בדואי בגליל, שיש לו אחות קטנה וחולה והוא מתנדב לצנחנים כי הוא מאמין שכך יחברו את הבית לחשמל. בסרטה הבא שנקרא 'טייק 3' תיעדה פלסטיני שחוזר לבקר בכפר שבו התגורר אביו.

"אני זוכרת שבמהלך צילום 'אחרי החתונה' עמדתי במטע יחד עם גיבור הסרט והסתכלנו על הגגות האדומים של ההתנחלות, וסיקרן אותי לדעת מה קורה שם. כמו בכל הסרטים שלי, שמתמקדים בנקודת המבט הנשית, התעניינתי בזווית הזאת של ההתנחלויות. ב'מעלה' וב'דוד ילין' התחלתי להכיר אנשים ברמה האישית. ברשימות התלמידים אני רואה סטודנטיות מבת עין או קריית ארבע, מקומות שהכרתי רק מהחדשות. פתאום הבנתי שיש הבדל בין יהודה, השומרון ובנימין. דרך ההוראה נפתחתי להכיר ולשמוע את הניואנסים.

"רם לוי, במאי וחתן פרס ישראל, ידוע כשמאלן אבל עשה סרטים שייצגו כל מיני נקודות מבט. באחד הכנסים הוא אמר: 'כדוקומנטריסט אתה חייב להקשיב, ולהקשיב היטב, למי שיושב מולך, אפילו שאתה לא מסכים איתו'. העובדה שעשיתי את 'חמושות' לא אומרת שפתאום הפכתי את עורי מבחינת השקפה".

כמו שאולי אנשים מהצד השמאלי חושבים.

"נכון. יש לי קולגות וחברים מהשמאל שחושבים שעדיף לא לעשות פרויקט כזה, כי הוא מובא מנקודת מבטן של הדמויות ואפשר לראות אותו כמשהו שמעלה על נס את ההתיישבות. אבל אני חושבת שגם אם לא מסכימים עם האידיאולוגיה, חובה עלינו להכיר ולהקשיב".

ומה השתנה בנקודת המבט שלך בעקבות 'חמושות'?

"בעצם זה שאת מכירה אנשים שלא גדלו כמוך, החשדנות קצת פוחתת, כמו שהתלמידים שלי ב'מעלה' או ב'דוד ילין' פתאום מכירים אותי. אני חושבת שזה תהליך מאוד איטי של היכרות אישית. זאת הייתה חוויה מאוד מעניינת בשבילי, קודם כול בכלל להיכנס למקום כמו גבעה 777. דווקא לעבור באזור הפלסטיני פחות מוזר לי. אם בעבר הגעתי כעיתונאית, כאן היה שלב שנסעתי עם חנה באוטו בחווארה. זו נקודת מבט שונה. למדתי המון על שפה ומשמעויות של מילים, ועל החשיבות של הטרמינולוגיה הזאת. אפילו המילה מתנחלים, פתאום שמתי לב שבתוך היישובים לא משתמשים בה אלא במילה מתיישבים. לא היה לי מושג ולא הייתה לי גם דרך לדעת, כי אני קוראת את עיתון 'הארץ'. הבנתי שיש דיון על הדבר הזה, כי ליאורה אמרה בסרט 'אני מתנחלת גאה', ואילו ביום פינוי עמונה חנה אמרה שהיא לא אוהבת לשמוע רדיו כי משתמשים כל הזמן במילים שמאלניות כמו 'התנחלויות'.

"כשעצרנו בשומרון בקיוסק 'אח שלי גיבור', אורן, בעל המקום, אמר: 'בדקתי, וגם רמת אביב היא שטח ערבי במקור'. הכנסתי את זה לסרט, למרות שהבדיחה היא על חשבוני. בכל זאת אני גרה בתל אביב, אם לא על חורבות הכפר שייח' מוניס אז בטח על האדמות החקלאיות שלו. ב'חמושות' הבנות כבר נולדו לתוך המציאות הזאת, והיישובים שבהם גדלו יותר מבוגרים מהן.

"אני אוהבת לשקף את נקודת המבט של הדמויות. אין טעם שהיצירה תנהל את הדיון הפוליטי שנגזר ממנה. אני רוצה לספר סיפור בצורה מדויקת ונאמנה למקור, ואחר כך - בואו נדון. אם את חלק מהעם שלי, יש לי מחויבות גם כלפייך. זה לא אומר שאני מסכימה עם האידיאולוגיה או עם הדעה הפוליטית שלך".

מה את חושבת על הקולות שקוראים להכניס יותר ימניים לתקשורת ולקולנוע, עיין ערך שרת התרבות מירי רגב?

"ככל שיש יותר סטודנטים דתיים או מההתיישבות, יש יותר מודעות להשמעת דעות מגוונות בחברה הישראלית. ב'כאן' נותנים במה לצד הימני כמו שלא נתנו באף גוף תקשורת, אולי רק בעיתון 'מקור ראשון'. זה מסמן מגמה. אין לי ספק שבשנים הקרובות יהיו יותר ויותר יצירות מהמקומות הפחות ברורים שראינו עד עכשיו".

לאיזה קהל את מקווה שהסרט יגיע?

"ב'חמושות' אני מקווה להגיע לאנשים שהם לא בהכרח עכברי סינמטקים, בניגוד לסרט שעושים למקומות כמו ערוץ 8. רציתי משהו שיהיה ויראלי, שאנשים יכולים להגיע אליו גם בטעות. הכוונה היא שכל מי שיראה את זה, ולא משנה מה הדעה הפוליטית שלו, ייפתח לרגע קטן לקבל תוכן שהוא לא חשב עליו קודם.

"נעשה מחקר שמצא שכשאנשים שומעים על פיגוע, הם אכפתיים למשך חצי שנייה בלבד. אחרי חצי שנייה הם רוצים לדעת מי זה, ואז הם מתאימים את רמת האמפתיה שלהם ובודקים 'הלנו אם לצרינו'. אני אומרת: בואו נרחיב את חצי השנייה הזאת. אם אנחנו כשמאלנים רואים במתנחלות אויב, בואו ננסה להבין מאיפה הן באות. זה לא אומר שחייבים להסכים. אם אנחנו רואים את הכיבוש כצרה בדרך לשלום, אז הצרה היא של כולם. צריך להבין שהפתרון שאנחנו גדלנו עליו - שתי מדינות לשני עמים – הוא פתרון הרבה יותר מורכב ממה שחשבנו פעם, והוא כרוך במחיר שכולנו נצטרך לשלם. גם אנשים שגרים בתל אביב היום לא בהכרח מוכנים לשלם את המחיר הזה. בלי לקחת בחשבון את העמדה המתנחלית לא יהיה שום הסכם".

הכתבה המלאה בגיליון תשרי של 'פנימה'

לרכישת מנוי

לאתר חמושות