דייט ראשון, ובזווית העין חברה נשואה

אביגיל חולמת כבר לחבוש את כתר הניצחון - המטפחת, וכשהיא רואה חברה נשואה הקנאה שורפת אותה מבפנים. נחמה ביטקובר בסיפור ומחשבה.

נחמה ביטקובר , ט' בחשון תשע"ח

מכירת כיסויי ראש
מכירת כיסויי ראש
צילום: Miriam Alster/FLASH90

לפעמים, אביגיל חולמת שהיה אפשר לשים שלט קטן על המצח שלה, שיהיה כתוב עליו "דייט ראשון". אין משהו שהיא יותר שונאת מלצאת לדייט ראשון עם איזה בחור מוזר, ולפגוש בדרך מישהו שהיא מכירה.

הכי מעצבן זה לפגוש חברה מפעם (בעיקר נשואה) שרואה אותה בדייט ראשון, קורצת לה קריצה רבת משמעות או אומרת לה בקול ממתיק סוד "בהצלחה נשמה".

כרגיל, גם הפעם הם קבעו בגן הוורדים. בקיץ היא אוהבת להיפגש שם. גם קרוב לתחנה המרכזית ולא צריך להשקיע יותר מדי, וגם מקום יפה עם הרבה מקומות שאפשר לשבת בלי שכל העולם (ואשתו) רואים אותך. עדיף על קראון פלזה או על קפה קפה בסנטר 1.

האמת, כבר נמאס לה לצאת לדייטים. בעיקר לדייטים ראשונים. תמיד אותן שאלות בנאליות, אותה מבוכה ואותה תחושת לחץ מוכרת שהיא מרגישה בבטן לפני הדייט. היו לה כבר כמה דייטים כל כך מוזרים. כמה שהיא לא תברר על הבחור, היא גילתה שהיא באמת לא יודעת את מי היא הולכת לפגוש.

בבירורים כולם חברותיים, טובי לב, יפי-תואר, רגישים ועמוקים. כנראה שיש הרבה דרכים לפרש את המילה "חברותי" או "רגיש", כך מסתבר מכל הבחורים שנשמעו לה בבירורים שהנה, בטוח זה זה, ובסוף...

אבל הפעם הדייט היה דווקא בסדר. הבחור היה ממש נחמד. השיחה זרמה בנעימות ואביגיל הרגישה שמעניין לה, ונוח לה לדבר ולשאול שאלות, ושהיא אפילו סקרנית להכיר אותו.

הם התיישבו על הספסל שמול האגם הקטן. בשלב הזה, נגמר להם על מה לדבר. אביגיל ניסתה להיזכר איזו שאלה היא עוד לא שאלה, והבחור שתק. למה הוא שותק? היא חשבה. נהיה לה שחור בראש ופשוט לא היה לה מה להגיד.

תוך כדי ניסיון לחשוב בקדחתנות על משהו להגיד, היא ראתה מרחוק בחורה ובחור הולכים על השביל לכיוונם. הלוואי שזה לא מישהו שמכיר אותי, התפללה אביגיל. אבל התפילה הייתה לשווא. ועוד איך היא הכירה אותה. זאת רונית. החברה הכי טובה שלה מהאולפנא. עשר שנים עברו מאז שסיימה את האולפנא. הקשר בינה ובין רונית כבר אבד מזמן. והנה היא מולה, עם מטפחת מפוארת לראשה ובעלה החמוד לצידה.

המחשבה האחרונה שהיא הצליחה לחשוב לפני שהקול העליז של רונית קטע את מחשבותיה הייתה, 'וואו, אני ממש אוהבת איך שהיא קושרת את המטפחת. הלוואי שגם אני אקשור ככה'.

"אביגיל!" קראה רונית. "מה שלומך?? כמה זמן לא דיברנו!" היא התקרבה לאביגיל בהתרגשות. אביגיל נעמדה והן התחבקו. מבחוץ, החיבוק היה כמו שהיו מתחבקות באולפנא. רק שהפעם החיבוק היה קר, מנוכר. הן כבר לא החברות הכי טובות מהאולפנא. הן זרות עכשיו.

חיים שלמים עברו על כל אחת מהן. "טוב, אני לא רוצה להפריע לכם" אמרה רונית בקול רב משמעות. "אז... נדבר! מבטיחה להתקשר בקרוב להתעדכן בעז"ה". והיא ובעלה המשיכו בדרכם, משאירים את אביגיל עם הבחור השותק. כן בטח, נשמור על קשר, חשבה אביגיל, מקווה בליבה שרונית תשכח אותה מהר, כמו ששכחה אותה עד עכשיו.

אחח... שוב הגוש המעצבן הזה בגרון. נמאס לה כבר מהגוש הזה. זה מדהים אותה כל פעם מחדש, שהיא עוד לא התרגלה. כל פעם שהיא רואה חברה מהעבר ומגלה שהיא התחתנה, רואה את המטפחת המהממת על הראש שלה או את הבעל החמוד... מתיישב לה הגוש הזה בגרון. כואב. מציק. מגרד.

היא יודעת שקוראים לזה קנאה. והקנאה הזאת, שורפת אותה מבפנים. זה לא שהיא לא ניסתה לעבוד על זה. היא שמעה שיעורים באינטרנט ודיברה על זה עם חברות ואפילו התייעצה עם רב אחד מהמדרשה שלמדה בה פעם. אבל לא משנה כמה היא תשנן לעצמה את המשפטים "זה עדיין לא הזמן שלי", או "הניסיון שלך הוא לטובה" או "ה' אוהב אותי"...

בכל זאת, בכל פעם שהיא תראה עוד חברה נשואה, או תשמע על חברה מהעבר שילדה את הבן השני שלה עכשיו, או תקבל סמס עם הפתיחה המרגשת "בשבח והודיה לה' יתברך" (או כל פתיחה קיצ'ית אחרת) – מתיישב לה הגוש המחניק הזה בגרון. כואב, שורף.

לפעמים, אביגיל ממש מתביישת בעצמה. כשהיא רואה חברה מפעם בגיל שלה שעוד לא נשואה, היא שמחה. ברור שהיא רוצה שכולן יתחתנו, ושלכולן יהיה טוב והן ימצאו את החצי השני שלהן ויבנו את הבית שלהן... אבל בכל זאת, לראות שהיא לא לבד, עושה לה טוב. היא שונאת את עצמה על זה שזה עושה לה טוב. אבל עדיין... היא לא יכולה להתכחש לאמת. בתוכה, היא יודעת שזה לא באמת עושה לה טוב, רק מנחם לשנייה שהרגיש שהיא לא לבד בסרט הזה.

אין ספק, שהרגעים הכי קשים הם בליל שבת, בבית הכנסת. אז היא הולכת לקבלת שבת, כמו שהייתה הולכת מאז שהייתה נערה צעירה. תמיד היא אהבה מאוד את קבלת שבת. את התחושה החגיגית והמרוממת שמשרה השבת שרק עכשיו נכנסה. את השירים. היא מרגישה שזה זמן אצילי, מיוחד.

אבל בשנים האחרונות, זה הפך לסיוט. היא מרגישה שהיא נמצאת בתצוגת אופנה של מטפחות. כל מטפחת חדשה שמגיעה לבית הכנסת, יפה, מהודרת, קשורה בקפידה... עושה לה עוד צביטה בלב.

כמה היא רוצה כבר לקשור את מטפחת על הראש. את כל הקשירות היא מכירה, יודעת בדיוק איך עושים כל דבר. יודעת בדיוק כבר איזה סגנון היא אוהבת ואיזה צבעים מחמיאים לה.

אבל בשבילה זה כבר מזמן לא סתם מטפחת. זה כתר. כתר של ניצחון. ניצחון על כל השנים הארוכות האלה של הציפייה. על הבדידות שלא מרפה לרגע. על התחושה הזאת שאין שום דבר יציב בחיים. על הגעגוע הצובט לאהבה, לקשר, לחיים, לילדים, לבית. כמה היא כבר רוצה להגיע לרגע הזה.

והנה, היא שוב בדייט ראשון... ומי יודע לאן זה יוביל, ואם זה ימשיך לדייט שני, ואיזה הצעות יהיו לה אחר כך אם בכלל... אין לה כוח לפגישות, ואין לה כוח שאין לה פגישות...

ומבטה ננעץ שוב בבעלת המטפחת המפוארת שמתרחקת ממנה לאט, עד שקולו של הבחור שיושב לידה קטע את מחשבותיה...

  • הכותבת היא ראש מכון עומק הקשר - מכון העוסק באימון וליווי בנות לקראת זוגיות מאושרת.

**************************************************************************************

מחפשת את שאהבה נפשך? אימון רגשי לקראת זוגיות יוכל לעזור לך ממש, בעזרת השם!

תהליך קצר וממוקד, בגובה העיניים, מתוך אמון והערכה... הצטרפי ל-300 הבנות שכבר זכינו ללוות לחופה!

מבחר מאמנות ומטפלות מקצועיות - תוכלי לבחור את מי שהכי מתאימה לך!

התקשרי - 058-4170276 או באתר שלנו - עומק הקשר, אימון ריגשי