80 שנה לסרט האנטישמי מכולם

הסרט 'היהודי הנצחי', סמל האנטישמיות הנאצית מבית מדרשו של גבלס, מציין 80 להפקתו. מה נותר מהמוטיבים שבו בעולם הקולנוע העכשווי?

שמעון כהן , י"ט בחשון תשע"ח

גבלס הבין את ערך התקשורת
גבלס הבין את ערך התקשורת
צילום: מאיר בירנבאום. פלאש 90



טוען....

היום מצוין מלאת 80 שנה לפתיחת התערוכה האנטישמית 'היהודי הנצחי', ובחודש זה מצוין מלאת 77 לסרט 'היהודי הנצחי', שניהם בניצוחו של יוסף גבלס, שר התעמולה בגרמניה הנאצית.

על השפעתו של הסרט על תעשיית הקולנוע ועל האנטישמיות הנאצית שוחחנו עם אייל בורס, ראש מסלול קולנוע וטלוויזיה בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל, מומחה לדמות "היהודי" בקולנוע.

"מדובר בביטוי הכי קיצוני ובוטה של אנטישמיות שהיה אי פעם בקולנוע", קובע ברוס בפתח דבריו ומעיר כי סרט שכזה "לא יכול היה לצאת לפני המשטר הנאצי או אחריו. מדובר בדימויים שנותרו עד היום וחלחלו עד היום, כמו הדימוי לעכברושים". בהקשר זה הוא מזכיר ומציין כי בעולם הקולנוע יש כיום אינסוף דימויים קשים ליהודים ו"אפשר למצוא אותם גם במדינות ערב וגם באתרים ניאונאציים. המסר הוא לא רק שהעכברושים מתרבים ופושטים על אירופה אלא שהעכברוש נושא עמו מחלה וצריך להעלים אותו. זה הביטוי הקיצוני של הסרט, להכין את העמים הכבושים לחיסולו של היהודי".

באשר להשפעתו של הסרט, שאולי דווקא משום שהוא בוטה כל כך השפיע פחות על הגרמני הממוצע שראה בו תעמולה גרידא, אומר בורס: "קולנוע נועד לרגש צופים ולא להעביר מסרים. הבמאים הגדולים עיקמו את האף ככשאלו אותם מה המסר שלהם. סרט אמור לרגש. זה לא הרצאה ולא ספר. הקהל, גם הגרמני, לא בא לקבל הטפות, הוא רוצה משחק טוב ומוסיקה טובה". בהקשר זה הוא מזכיר דוגמא נוספת של סרט אנטישמי שהצליח אף יותר דווקא משום ששוחק ובים נכון. "'היהודי זיס' הצליח נפלא בקופות. מדובר בסרט אנטישמי עם עלילה, מתח וקונפליקט, מה שבשבילו מגיע אדם לקולנוע. המציאות היא שאנשים פחות מתלהבים מסרטים דוקומנטאריים, וחבל, אבל זהו המצב".

בהשוואה בין שני הסרטים קובע ברוס כי "'היהודי זיס' השפיע יותר כי הבהיר שכדי להשפיע צריך עלילה וטובה ושחקנים טובים". עוד הוא מוסיף ומספר כי "הקהל כל כך אהב את הסרט עד שהעניין התחיל להטריד את הנאצים כי למעשה אהבו את המשחק של היהודי המחליף פניו כזיקית. נוצר פרדוקס בגלל הדמות העגולה יותר של היהודי".

כשהוא מתבקש להתייחס להשפעות אנטישמיות על הקולנוע המערבי של ימינו אלה, מציין בורס כי הדברים חורזים ומגיעים עד למה שהגדיר כ"בטן הרכה", היינו סטיבן שפילברג וסרטו 'רשימת שינדלר', "הסרט הנצפה ביותר בנושא השואה, גם בו יש דימוי של יהודי שמתכתב עם הדימויים של היהודי, רואה החשבון הנמוך בצורה קיצונית, ממושקף ועסוק בכסף כל הזמן, גם אם זה להציל יהודים לראות יהודי עסוק בכסף זה משפיע", אומר בורס ומפנה את תשומת ליבנו לנוכחותו של היהודי איש העסקים כחלק בלתי נפרד מעולם הקולנוע העכשווי.

ומה באשר לטענה לפיה הוליווד מוצפת ביהודים? האם העובדה הזו לא מביאה להפחתה במוטיבים הללו? "בסופו של דבר קולנוע כרוך בכסף. זו האמנות שהכי מושפעת מהצלחה מסחרית. סרט עולה הרבה כסף. יהודים היו תמיד מעורבים בקולנוע, אבל מי שצורך קולנוע אלו מיליונים שאינם יהודים ובודקים מה הם רוצים, אם סיפור אהבה או אקשן. הנושא היהודי פחות מעסיק את המפיקים".

לקראת סוף דבריו התבקש בורס להתייחס לתוכנה של תערוכת 'היהודי הנצחי' שנפתחה שלוש שנים אחרי הסרט ההוא. "התערוכה, בניגוד לסרט שהיה קיצוני, ניסתה להרשיע את היהודי ולחשוף את הנטיות הבולשביקיות והקומוניסטיות שלו. להראות שהיהודים רודפי בצע והם האיום הגדול כי הם קומוניסטים. הראו כרזות עם מחוות גופניות, הראו יהודים מפורסמים כמו איינשטיין ואחרים ואפילו כללו את צ'רלי צ'פלין כאילו היה יהודי למרות שהוא לא היה יהודי. זה היה כחלק מהניסיון לסגור אתו חשבון על התבטאויותיו נגד הנאצים בסרטו 'הדיקטטור הגדול' ובהזדמנויות אחרות".

"אי אפשר לקחת מהנאצים את החשיבות שהם ייחסו לתקשורת. גבלס הוא שר התקשורת הראשון גם אם הוא מוגדר כשר התעמולה. הוא הבין מהי תקשורת והבין איך להשתמש בה, ושם על זה את הקופה. הוא השתמש בכל אמצעי הכי מודרני כדי להעביר את המסר. זה חשוב גם מבחינה היסטורית וגם כשבוחנים כמה ואיך משפיעה התקשורת וכמה חשיבות מייחסים פוליטיקאים לכוחה של התקשורת".