אני חייבת שהוא ירצה

זו כבר הפעם הרביעית שאני מתקשרת אליו היום והוא לא עונה. בהתחלה התעצבנתי וכעסתי עליו.

נחמה ביטקובר , כ"ז בטבת תשע"ח

מחוללות בכרמים
מחוללות בכרמים
איור למגזין פנימה

זו כבר הפעם הרביעית שאני מתקשרת אליו היום והוא לא עונה. בהתחלה התעצבנתי וכעסתי עליו. מה יש, הוא לא יכול שנייה להפסיק את מה שהוא עושה ולחזור אליי? עכשיו אני כבר דואגת. אולי קרה לו משהו?

ניסיתי להסיח את הדעת. הצלחתי, לעשרים שניות. ואז - אחת... שתיים... שלוש... ספרתי את הצלצולים. ארבע... חמ...

"אהלן".

נשמתי לרווחה והתאמצתי שהוא לא ישמע.

"אהלן. דאגתי לך..." אמרתי בכנות.

"אה, באמת שאין לך מה לדאוג. פשוט עכשיו סיימתי סדר ערב", הוא אמר. זה לא נשמע כמו התנצלות.

"מה שלומך?"

"טוב, ברוך ה'. ואת?"

"בסדר".

שתיקה.

"אתה יודע, ממש כיף לי לשמוע אותך..."

"תודה".

שתיקה.

"אז... איך היה לך היום?" שאלתי בנימה מתלהבת.

"בסדר, ברוך ה'".

שתיקה.

"תקשיבי, נדבר מחר בערב. טוב?"

"אה, כן. בטח", אמרתי. "אבל..." עצרתי את עצמי.

"אמרת משהו?"

"לא אמרנו שניפגש מחר?"

"אה, באמת? סליחה. ממש פרח לי מהראש... אני קצת עסוק בתחילת השבוע, אולי משהו כמו שלישי-רביעי. נדבר מחר, בסדר?"

"כן, אין בעיה", אמרתי וניסיתי לחשב כמה פעמים לאחרונה לא ממש אמרתי את האמת.

"טוב, אז... להתראות. לילה טוב".

"לילה טוב".

הוא ניתק. אני נשארתי עוד כמה דקות עם הפלאפון על האוזן ועם עוד כמה שקים של מחשבות על... עליו.

פעם זה ממש לא היה ככה. פעם הוא תמיד היה מתקשר. פעם הרגשתי שהוא באמת מתעניין, שהוא באמת רוצה לדעת מה איתי ואיך אני מרגישה. שאם לא היינו מדברים במשך היום, מיד הוא היה מתקשר עם איזה משפט כזה שעשה לי טוב בלב.

אני פשוט לא מבינה. עכשיו אני הרבה יותר רוצה את הקשר, הרבה יותר מתאמצת בשבילו, והוא פשוט מתעלם מקיומי. כאילו נמאס לו. לפחות הוא היה חותך...

ה' ישמור! מיהרתי לגרש את המחשבה הזאת מהראש. תגידי תודה על מה שיש לך! אני לא אשרוד שנייה אחרי שהוא יחתוך. אמנם נפגשנו רק חמש פגישות, וגם הן לא היו ארוכות מאוד, אבל אף פעם לא הרגשתי ככה. אף פעם לא נפגשתי עם מישהו כזה.

מה קרה בקשר הזה? למה הוא עבר כזה שינוי משמעותי? איך ייתכן שדווקא כשאותה בחורה התחילה להשקיע, הבחור שהיא נפגשה איתו הפסיק? ומה היא תעשה עכשיו? היא תמשיך ככה?!

הבחורה הזאת עברה תהליך במהלך הקשר. בהתחלה היא לא הפגינה עניין, נתנה לבחור להוביל, ואילו בשלב מאוחר יותר היא החלה להתלהב. היא הרגישה שייתכן שמצאה את בחיר לבה, ולכן הייתה מוכנה לעשות הכול כדי לא לאבד אותו. ממש הכול. אפילו קצת לרדוף אחריו.

מה הבעיה עם זה? הבעיה היא שדווקא עצם ההשתדלות המתלהבת והנואשת יצרה את הבעיה. ההשתדלות הזאת סיבכה אותה עמוק במשוואת הרודף-הודף. כשרודפים אחרי מישהו, לרוב זה יוצר אצלו תחושת ריחוק. תחושה שלא שווה להשקיע במישהו שמוכן כל כך להשקיע כדי לרדוף אחריי.

כשמישהו מתקרב אליך יותר מדי, אתה אוטומטית לוקח כמה צעדים אחורה, הודף, מתרחק (מכירה את התחושה? תוכלי לחשוב על מקרה שגרם לך להרגיש כך?).

בחורה שהייתה באימון אצלי סיפרה שבחור שהיא נפגשה איתו אמר לה, שהדבר שהכי הפריע לו אצלה היה שהיא לא נתנה לו להיות גבר. היא לא אפשרה לו לחזר אחריה, משום שמרוב התלהבות ורצון היא חיזרה אחריו. היא תמיד הובילה, תמיד דרשה תשומת לב, עד שהוא הרגיש שהוא נחנק. היא לא השאירה לו מקום לרצות בעצמו. היא רדפה והוא הדף.

חשוב לשים לב שהרדיפה לא באה לידי ביטוי רק באופן מעשי. הרבה פעמים לא נסכים לרדוף ממש, לא נסכים לאבד את כבודנו. אבל בפנים, עמוק בפנים, היינו רוצות לעשות כך. גם המקום הנפשי הזה מוקרן כלפי חוץ ומעורר הדיפה של הצד השני.

אבל איך אפשר לא לרדוף כשאתה מרגיש שזה הדבר היחיד שעומד בינך ובין החלום שלך? כשאתה מרגיש שחסר רק עוד קצת מאמץ, עוד קצת השתדלות מצדך, עוד קצת לרדוף אחריו – וזהו, תזכה בו? איך אפשר לא להיות תלוי במישהו, כשאתה מרגיש שאתה כל כך תלוי בו? לא לרצות משהו שאתה רוצה בכל הלב? לשחק אותה? לוותר על החלום? לחכות לנס? הרי אני מחכה לזה כל כך הרבה זמן, אז איך אפשר לוותר עכשיו ולא להילחם?

התשובה לשאלות הקשות האלה גנוזה בסוד. סוד עמוק מאוד של מילה אחת. סוד שבמבט ראשון נראה אולי קצת מורכב או רחוק, אבל האמת היא שהוא ממש קרוב, ממש במרחק נגיעה. והסוד הוא: ביטחון. ביטחון בקב"ה.

אני לא באמת יודעת מה הכי נכון וטוב לי, אבל יש מישהו שכן יודע. יש מישהו שמסוגל לדאוג לי הרבה יותר ממה שאני מסוגלת לדאוג לעצמי. יש מישהו שיודע בדיוק מה טוב לי, בדיוק מה נכון לי ומתאים לי, ומה הדרך הכי טובה בשבילי להגיע לשם. והמישהו הזה נמצא איתי תמיד, משגיח עליי, דואג לי, שומר עליי שלא אפגע. המישהו הזה הוא הקב"ה, אבא שלי.

מי זה הבחור שאני נפגשת איתו לעומת הקב"ה?! הוא מחליט משהו? הוא יחרוץ את גורלי ויקבע אם אתחתן ואהיה מאושרת או לא? אני תלויה בו? אני הרי לא באמת צריכה שיתקשר אליי, וגם לא שאמצא חן בעיניו. אני צריכה למצוא את החתן שלי, להקים את המשפחה שלי ולהיות מאושרת, וזה - לא תלוי בו.

כי גם אם אצליח לרַצות אותו, גם אם אצליח ברדיפה שלי, מי מבטיח לי שזה רציני? שזה יימשך? שבאמת נתחתן? אף אחד לא יכול להבטיח לי. רק הקב"ה.

בקושי נרדמתי בלילה מרוב מחשבות. היה לי קשה. היה לי עצוב. נמאס לי ממנו, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לסיים את הקשר איתו. לא יכולתי. הוא בדיוק מה שרציתי. אני רק צריכה איכשהו...

הבוקר הגיע. ניסיתי לחשוב מה אני עושה עם עצמי. החלטתי שהיום אני לא מתקשרת אליו. נראה מתי הוא יתקשר אליי. נראה עד כמה הוא רוצה את הקשר הזה. אם לא, אז די. אין לי כוח נפשי יותר למשחקים האלה. לפחות אני אוכל להתקדם קצת בחיים. לנסות.

עברה שעה. כל הזמן דמיינתי שהפלאפון מצלצל. ניסיתי להעסיק את עצמי ולא ממש הצלחתי. ירדתי למטבח, אמרתי לכל מי ששאל שהחלטתי להיות נחמדה ולהכין לכולם ארוחת צהריים, אבל את הסיבה האמיתית לא גיליתי.

עברה שעה ועוד שעה. הפלאפון לא צלצל. אני התאפקתי. אחרי ארוחת הצהריים הלכתי לבכות בחדר. בכיתי עליי, בכיתי עליו, בכיתי על כל החלומות שכנראה שכבר לא יתממשו. ואז זה פתאום בא לי: ברור שהכול מה'. ברור ששום דבר לא קורה סתם. וברור שה' ידאג לי. אני לא לבד.

העברתי איכשהו את הצהריים. היה לי ברור שזה ייקח זמן, אבל גם היה לי ברור שאני אצליח, שאני אתגבר ואמשיך. שיהיה טוב.

כשהלכתי לישון באותו ערב הייתי הרבה יותר רגועה ובטוחה. ואז... הפלאפון צלצל. הוא היה מקסים כמו שזכרתי. שמעתי בקול שלו שהוא באמת רוצה לשמוע אותי. הרגשתי שזה כמו התחלה חדשה, אבל הפעם - עם סוף טוב.

הביטחון בה' מאפשר לי לראות מעבר למערבולת הרגשות, לגעת באמת האובייקטיבית. להבין שאני ממש לא תלויה בשום בחור, בשום הצעה. לחיות מתוך תחושה שאני לא תלויה באף אחד.

אני לא צריכה להשפיל את עצמי, וגם לא להתחנן על חיי. אין צורך שארדוף אחרי מישהו בצורה כל כך נואשת, אפילו לא בחוויה הפנימית. אם לא הוא, יגיע מישהו אחר. ואין לי מה לדאוג, ה' ידאג לי שזה יהיה הבחור שהכי מתאים לי, הבחור המושלם בשבילי.

היחיד שיכול לדאוג לזה הוא הקב"ה. הקב"ה שאוהב אותי ודואג לי ומתכנן כל הזמן איך לעשות לי את הכי טוב שאפשר. הקב"ה שייתן לי את הכי טוב בשבילי. בטוח. הביטחון הזה נותן עוצמה שאפשר להישען עליה גם ברגעים הכי קשים. גם כשנראה לי שרק הרדיפה תציל אותי ותאפשר לי להתחתן.

כשאני נמצאת במקום הנפשי הזה של אמונה וודאות בכך שאני לא תלויה באף אחד מלבדו, ששום אדם לא יכול לחרוץ את גורלי, ושיהיה לי טוב, הכי טוב, גם אם זה לא נראה ככה ברגע זה, אני יכולה להגיע רגועה לפגישות. אני מסוגלת לשחרר ולאפשר לדברים לקרות בלי ללחוץ, בלי לרדוף אחריהם בצורה נואשת.

הביטחון מאפשר לי להפסיק לרדוף, וכשאני מפסיקה לרדוף, לצד השני הרבה יותר קל להפסיק להדוף, ולאט לאט הוא... מתחיל לרדוף אחריי.

אז... לא להתלהב אף פעם? אף פעם לא להתאמץ ולרדוף אחריו? ואם הפעם זה זה?

קודם כול, חשוב מאד שהצד השני ירגיש שאת רוצה ומעוניינת בקשר. חשוב מאוד שתרצי באמת שזה יצליח, אחרת אין ספק ששום דבר לא יתקדם. הרצון חייב להיות בתמונה, השאלה היא איך מפגינים אותו כלפי חוץ. עד כמה את משדרת אותו.

כמו בכל דבר בחיים, אף פעם לא טוב להיות באחד הקצוות. הנקודה הנכונה היא תמיד באמצע. צריך תמיד לשים לב למינון ולהיות מודעים למצב. לא לרדוף ולא להדוף. למצוא את האיזון שביניהם. מצד אחד לא להתלהב מדי ולחזר אחריו בלי סוף, לא לתת לבחור הרגשה שבלעדיו אין לי כלום בחיים, ומצד שני גם לא "לייבש" אותו (מותר להגיד "ממש שימחת אותי" כשמגיע לו לשמוע את זה).

דרך טובה לגלות שסטיתי מהאיזון היא לחוש מה קורה בקשר. לדוגמה: אני משקיעה המון ובמקום להעריך אותי הבחור מתרחק? כנראה שאני בצד הלא נכון של המשוואה. (חשוב לי להדגיש שהמשוואה הזאת היא לא תורה מסיני. בחורה שמרגישה שבלי ההתלהבות "היא לא היא", צריכה לחשוב טוב אם כדאי לה לצנן את ההתלהבות שלה).

יש בנות שקוראות את המאמר הזה ומרגישות רגועות לגמרי. הן אף פעם לא רודפות. הן תמיד ברוגע, מחכות שהאביר על הסוס הלבן יגיע. בעצמו. בלי להראות לו את הדרך. אף פעם הן לא הגיעו למצב שהן רצו מישהו עד כדי כך שהן רדפו אחריו.

יש בנות שהמילה האחרונה היא תמיד שלהן, והיא בדרך כלל "לא". מה התפקיד שלהן? איך הן יכולות לקדם את הקשרים שלהן? ומה העבודה של ההודפים (או ההודפות)? על כך, בע"ה, בגיליון הבא.

להצטרפות למגזין פנימה לחצי כאן