פרפקציוניסטית ומחפשת שידוך?

בתקופת הדייטים הרצון והשאיפה לשלמות עשויים "לתקוע" אתכם. נחמה ביטקובר מסבירה כיצד לשמור על התכונה החשובה אך מבלי שתפריע.

נחמה ביטקובר , כ"ג בניסן תשע"ח

אילוסטרציה
אילוסטרציה
צילום: ISTOCK

בבקשה שזה לא יהיה הוא! מלמלתי לעצמי כשראיתי בחור עומד בדיוק ליד העץ השלישי, כמו שקבענו.
רק לא הוא! רק לא הוא! חזרתי על המחשבה בראש, מקווה שהוא פשוט יעלה על האוטובוס וייעלם.

"שלום"
לא שמתי לב שהוא ניגש אליי.
"את איילת?"
"כן... אתה עמוס?"
"כן, נעים מאד" הוא חייך. (למה הוא מחייך?)
התחלנו ללכת.

במהלך הפגישה זה רק החמיר, הנבואה שלי הגשימה את עצמה. ידעתי מהרגע הראשון שהוא לא בשבילי וצדקתי. אני לא מסתדרת עם בחורים שיש להם כיפה שחורה, למרות שהיא סרוגה.

"אז מה תרצו להזמין?" שאל אותנו המלצר, חצי דקה אחרי שהגענו לבית הקפה.
-"אני אקח הפוך גדול, בלי סוכר בבקשה ואם אפשר שהמים יהיו ממש רותחים" אמרתי.
"ואתה?" הוא פנה לעמוס.
-"אני עוד לא הספקתי להסתכל" אמר עמוס ושוב חייך.

המלצר הלך ועמוס הוציא מהכיס משהו שלחרדתי נראה כמו...
-"המשקפיים שלי" אמר עמוס והרכיב אותם ברישול.
"אה.. יש לך משקפיים?" שאלתי והשתדלתי לא להראות את האכזבה שלי. אמרו לי שאין לו משקפיים.
"האמת שאני כמעט לא מרכיב אותם. בד"כ יש לי עדשות, פשוט היום קצת מיהרתי ולא הספקתי לשים אותן, לא רציתי לאחר לפגישה" הוא התנצל.

אני שונאת בנים עם משקפיים. זה פשוט מכוער בעיניי. אני לא יכולה לסבול את זה. וזה שרוב הזמן הוא עם עדשות? אז מה. עובדה שבדיוק היום הוא פתאום שם משקפיים.

הפגישה נגמרה, ואני כרגיל הייתי מלאת מחשבות. האמת שכמעט לא חשבתי עליו (אחרי העניין עם המשקפיים כבר כמעט לא שמעתי מה שהוא אמר), חשבתי... עליי.

מה יהיה איתי? כבר כ"כ הרבה פגישות הסתיימו באותה צורה, הוא אמר/ לבש/ נעל/ צבע העיניים/ החולצה/ החיוך- לא מצא חן בעיניי וזהו. הלכה הפגישה.

לא משנה כמה ביררתי לפני, ולא משנה כמה זה היה מתאים על הנייר. אחרי הפגישה הראשונה זה נגמר מבחינתי.

זו אני, פרפקציוניסטית מלידה.

הגרביים מתאימות לגומיה, השביל מדוייק כמו סרגל, כל מילה שקולה, לכל תזוזה בפנים יש משמעות.
זאת אני, וכמה שניסיתי לשנות את זה, זה לא עובד.

העיניים שלי פשוט נמשכות לשם, כל דבר שהוא לא 100% מציק לי, ואני ממש, אבל ממש לא יכולה להיפגש עם מישהו שיש לו משקפיים (גם אם הם רק בארון). אני שונאת את זה. אני יודעת שזו תכונה גרועה, שגורמת לי להישאר רווקה ולבד בזמן שכולם סביבי מתחתנים. התכונה המעצבנת הזאת גורמת לי להיות תקועה כבר שנים. מה לא הייתי נותנת כדי שיקחו אותה ממני.

אחרי הסיפור עם עמוס (שכמובן נגמר אחרי הפגישה הראשונה), החלטתי שנמאס לי. יצאתי להפסקה מתוך הבנה שבמצב הנוכחי אני פשוט מבזבזת זמן וכוחות. חייבים לשנות משהו.

___________________________________________________________

בפגישה הראשונה עם נאוה, מאמנת שקיבלתי עליה המון המלצות, הגדרתי את המטרות שלי בצורה מאד מדויקת וברורה שלא משתמעת לשני פנים.

"אני רוצה להעלים את הפרפקציוניסטיות מהחיים שלי". אמרתי לה. "אני רוצה להיות כמו כל הבנות שכמעט לא אכפת להם מכלום. רק מדברים ממש חשובים."

"להעלים?" היא שאלה.

"כן להעלים." אמרתי בביטחון. "אני לא רוצה להשאיר ממנה זכר. ואל תדאגי", הוספתי כשראיתי שהיא קצת מהורהרת, "אני יודעת לעבוד קשה ואני מוכנה למלא כל משימה שתתני לי ב-100%".
-"אין לי ספק" היא אמרה בחיוך, "הרי את פרפקציוניסטית, לא?".

בסיום הפגישה יצאתי מבולבלת מאד. נאוה שאלה אותי אם יש מצב שיש בתכונה הזו גם צדדים טובים.
היה לי קשה לענות. כשאמרתי שנראה לי שכן, היא ביקשה שאפרט אותם וזה לקח לי לפחות רבע שעה.

דיברנו על יכולת הדיוק שלי, על המוכנות לעבוד קשה בלי לפחד מאתגרים, ועל המחוייבות האינסופית שלי לכל דבר שאני עושה.

בפגישה חשבנו יחד האם אני באמת רוצה לוותר ו'להעלים' את התכונה שלי, ובסוף הפגישה, בלי שהבנתי מאיפה זה הגיע, התחלתי להרגיש שאני אפילו קצת... רוצה שהיא תישאר.

כל ההסתכלות שלי על עצמי הזדעזעה באותו מפגש. חזרתי הביתה והייתי צריכה לחשוב הרבה, לחשוב, להירגע ולישון.

בפגישה השניה, גיליתי כמה זה חשוב למצוא בכל דבר נקודה טובה, להעצים אותה ולהתמקד בה.
הבנתי שכאשר מתמקדים בטוב, הרבה קליפות נעלמות מעצמן והרבה יותר קל לעבוד ולפתור קשיים.
נאוה ביקשה ממני לנסות להסתכל בעין טובה על עצמי ולמצוא בעצמי בכל יום לפחות חמישה דברים טובים חדשים. היא גם ביקשה שבפגישה הבאה שלי עם בחור, אנסה למצוא גם בו לפחות חמישה דברים טובים (אפילו אם כבר מההתחלה הוא לא יראה לי).

המשכתי להיפגש עם נאוה עוד כמה פגישות. לאט לאט הרגשתי שהעין הפרפקציוניסטית שלי נרגעת קצת. הרגשתי שאני מצליחה לראות גם דברים טובים לפעמים, גם בעצמי וגם באחרים, וגם הרגשתי שאני הרבה יותר שלמה עם עצמי ועם התכונות שלי.

הפגישה הבאה שלי עם בחור הייתה בערך חודש אחרי שסיימתי את התהליך עם נאוה. הרגשתי את הפרפקציוניסטיות שלי בפעולה כבר ברגע הראשון אבל, אולי בפעם הראשונה בחיים שלי, גם קצת שמחתי לקראתה. ידעתי שהיא עוזרת לי לדייק את עצמי, שהיא נותנת לי כוח להשיג מטרות ושבלעדיה אני לא אני. ידעתי שבלעדיה אני לא אצליח למצוא את האיש שלי. וגם ידעתי שאם ארצה אוכל לבחור לכבות אותה לרגע, להסיט ממנה את המבט ולהתמקד בטוב שבבחור מולי. ואכן אחרי חצי שעה כבר מצאתי בו כמה דברים טובים, ומה שיותר חשוב, שלמרות החסרונות, הייתה גם פגישה שניה.